הסיפור על מי ששותל חרוב לשבעים שנה הוא לא סיפור על נדיבות. הוא על חשבון.

היתרון התחרותי הכי זמין בעולם הוא זמן, וכמעט אף אחד לא לוקח אותו — כי הוא משלם רק אחרי שהסבלנות נגמרת אצל כל השאר.

למה זה כל כך קשה

כי טווח ארוך נראה בדיוק כמו כישלון בשנה הראשונה. ההבדל בין השניים מתגלה רק מאוחר, וזה בדיוק למה מעטים מחזיקים.

שלוש החלטות שמשתנות כשמסתכלים רחוק

• לקוח. לא ״כמה אני מרוויח מהעסקה״ אלא ״כמה שווה הקשר הזה בחמש שנים״.
• מוניטין. בטווח קצר אפשר לחסוך בו. בטווח ארוך הוא כל הנכס.
• לימוד. מיומנות שלוקח שנה לרכוש נראית בזבוז בחודש הראשון ויתרון מוחלט בשנה השלישית.