דלג לתוכן הראשי
לבקש לבד זה קשה. ביחד זה פשוט מוזר פחות.
כל השיטה בספר היא בקשה אחת ביום. מה שעוצר אנשים הוא לא הבקשה — זה שאף אחד לא רואה אם עשית אותה. הקהילה קיימת בשביל זה.
הערוץ עדיין לא נפתח. מה שכתוב כאן הוא איך הוא ייראה ביום שייפתח — עם השקת הספר. שריין מקום עכשיו, ותקבל הודעה ביום הראשון.
שריין לי מקום בקהילהארבעה דברים, ולא יותר
קהילה שמנסה לעשות הכול הופכת לקבוצת ווטסאפ שכולם משתיקים. זו עושה ארבעה דברים.
הבקשה של היום
אחת ביום, קצרה, עולה בקושי. אותה בקשה לכולם — כך יש על מה לדבר בערב, וכך רואים איך אותה בקשה נענית אחרת לכל אחד.
מה קרה כשביקשתי
מי שביצע מספר. גם מי שקיבל לא — ובעיקר הוא. רוב האנשים לא צריכים עוד השראה, הם צריכים לראות שסירוב הוא לא סוף העולם.
שאלה למדריך
יש בקשה שאתה לא יודע איך לנסח? כותב אותה, ומקבל ניסוח חזרה ממישהו שכבר ביקש דברים כאלה. לא תיאוריה — נוסח.
הפגישה
פעם בשבוע, וידאו קצר. עוברים על שלוש בקשות אמיתיות של חברי הקהילה, ומפרקים מה עבד ומה לא.
שתי דלתות
אחת פתוחה לכל מי שקרא את הספר. השנייה מגיעה עם הקורס, ובה יושבים המדריכים.
- הבקשה של היום, כל בוקר
- קריאה בלבד — בלי רעש, בלי מאתיים הודעות
- אפשר לצאת בלחיצה, בלי להסביר לאף אחד
- כל מה שבערוץ, ובנוסף:
- אפשר לכתוב, לשאול ולספר מה קרה
- מדריכים שעונים על ניסוח בקשות
- הפגישה השבועית
- הארכיון — כל הבקשות שכבר נשאלו ומה הן החזירו
ארבעה, וכולם נאכפים
חדר שמלמד חוצפה צריך גבולות ברורים יותר מחדר רגיל, לא פחות.
לא את עצמך, לא את השירות שלך, לא בפרטי למי שכתב פה. מי שמוכר — יוצא. זה הכלל היחיד שאין עליו שיחה.
קהילה שבה כולם מצליחים היא קהילה שבה כולם משקרים קצת. הסירובים הם החלק השימושי.
אנשים מספרים על משכורות, על לקוחות ועל דברים שנכשלו. צילום מסך החוצה הוא יציאה מהקהילה.
אותו גבול כמו בספר. חוצפה פותחת דלת נוספת; היא לא לוקחת את המקום של מי שכבר עומד בתור.
עוד לא קראת את הספר?
הערוץ פתוח בכל מקרה. אבל הבקשה של היום הרבה יותר הגיונית אחרי הפרק הראשון.